מקור בבא מציעא ט׳
1 בְּמִדָּה זֹאת קָנוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לְעוֹלָם לֹא קָנָה עַד שֶׁתְּהֵא מְשִׁיכָה בְּגָמָל וְהַנְהָגָה בַּחֲמוֹר.
2 קָתָנֵי מִיהַת: אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מוֹשֵׁךְ וְאֶחָד מַנְהִיג, מוֹשֵׁךְ וּמַנְהִיג – אִין. אֲבָל רָכוּב לָא!
3 הוּא הַדִּין דַּאֲפִילּוּ רָכוּב, וְהָא דְּקָתָנֵי מוֹשֵׁךְ וּמַנְהִיג – לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר: עַד שֶׁתְּהֵא מְשִׁיכָה בְּגָמָל וְהַנְהָגָה בַּחֲמוֹר, קָמַשְׁמַע לַן דַּאֲפִילּוּ אִיפְּכָא נָמֵי קָנֵי.
4 אִי הָכִי, לִיעָרְבִינְהוּ וְלִתְנִינְהוּ: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ מוֹשְׁכִין וּמַנְהִיגִין בֵּין בְּגָמָל בֵּין בַּחֲמוֹר!
5 אִיכָּא חַד צַד דְּלָא קָנֵי: אִיכָּא דְּאָמְרִי מְשִׁיכָה בַּחֲמוֹר, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי הַנְהָגָה בְּגָמָל.
6 וְאִית דְּמוֹתֵיב מִסֵּיפָא: בְּמִדָּה זוֹ קָנָה. ״בְּמִדָּה זוֹ״ לְמַעוֹטֵי מַאי? לָאו לְמַעוֹטֵי רָכוּב?! לָא, לְמַעוֹטֵי אִיפְּכָא.
7 אִי הָכִי, הַיְינוּ רַבִּי יְהוּדָה! אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ צַד אֶחָד דְּלֹא קָנָה: אִית דְּאָמְרִי מְשִׁיכָה בַּחֲמוֹר, וְאִיכָּא דְּאָמְרִי הַנְהָגָה בְּגָמָל.
8 תָּא שְׁמַע: אֶחָד רָכוּב חֲמוֹר וְאֶחָד תָּפוּס בְּמוֹסֵירָה – זֶה קָנָה חֲמוֹר, וְזֶה קָנָה מוֹסֵירָה. שְׁמַע מִינַּהּ: רָכוּב קָנֵי!
9 הָכָא נָמֵי בְּמַנְהִיג בְּרַגְלָיו. אִי הָכִי, נִקְנֵי נָמֵי רָכוּב בְּמוֹסֵירָה! אֵימָא: זֶה קָנָה חֲמוֹר וַחֲצִי מוֹסֵירָה, וְזֶה קָנָה חֲצִי מוֹסֵירָה.
10 בִּשְׁלָמָא רָכוּב קָנֵי, דְּקָמַגְבַּהּ לֵיהּ בֶּן דַּעַת. אֶלָּא תָּפוּס בְּמוֹסֵירָה בְּמַאי קָנֵי?
11 אֵימָא: זֶה קָנָה חֲמוֹר וְכוּלֵּיהּ מוֹסֵירָה, וְזֶה קָנָה מַה שֶּׁתָּפוּס בְּיָדוֹ.
12 הַאי מַאי?! אִם תִּימְצֵי לוֹמַר הַמַּגְבִּיהַּ מְצִיאָה לַחֲבֵירוֹ קָנָה חֲבֵירוֹ – הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּקָא מַגְבַּהּ לֵיהּ אַדַּעְתָּא דְּחַבְרֵיהּ. הַאי אַדַּעְתָּא דִּידֵיהּ קָא מַגְבַּהּ לֵיהּ: אִיהוּ לָא קָנֵי, לְאַחֲרִינֵי מַקְנֵי?!
13 אָמַר רַב אָשֵׁי: זֶה קָנָה חֲמוֹר וּבֵית פַּגֶּיהָ, וְזֶה קָנָה מַה שֶׁתָּפוּס בְּיָדוֹ – וְהַשְּׁאָר לֹא קָנָה, לֹא זֶה וְלֹא זֶה.
14 רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר: לְעוֹלָם כִּדְקָתָנֵי – הוֹאִיל וְיָכוֹל לְנַתְּקָהּ וְלַהֲבִיאָהּ אֶצְלוֹ.
15 וְהָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ בְּרוּתָא הִיא, דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי: טַלִּית שֶׁהִיא מוּנַּחַת חֶצְיָהּ עַל גַּבֵּי קַרְקַע וְחֶצְיָהּ עַל גַּבֵּי עַמּוּד, וּבָא אֶחָד וְהִגְבִּיהַּ חֶצְיָהּ מֵעַל גַּבֵּי קַרְקַע וּבָא אַחֵר וְהִגְבִּיהַּ חֶצְיָהּ מֵעַל גַּבֵּי עַמּוּד, הָכִי נָמֵי דְּקַמָּא קָנֵי וּבָתְרָא לָא קָנֵי, הוֹאִיל וְיָכוֹל לְנַתְּקָהּ וְלַהֲבִיאָהּ אֶצְלוֹ?! אֶלָּא הָא דְּרַבִּי אֲבָהוּ בְּרוּתָא הִיא.
16 תָּא שְׁמַע, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: רָכוּב בַּשָּׂדֶה וּמַנְהִיג בָּעִיר – קָנָה! הָכָא נָמֵי מַנְהִיג בְּרַגְלָיו. אִי הָכִי, הַיְינוּ מַנְהִיג! תְּרֵי גַּוְונֵי מַנְהִיג.
17 אִי הָכִי, רָכוּב בָּעִיר מַאי טַעְמָא לָא קָנֵי? אָמַר רַב כָּהֲנָא: לְפִי שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לִרְכּוֹב בָּעִיר.
18 אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרַב כָּהֲנָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, הִגְבִּיהַּ אַרְנָקִי בְּשַׁבָּת, שֶׁאֵין דַּרְכָּן שֶׁל בְּנֵי אָדָם לְהַגְבִּיהַּ אַרְנָקִי בְּשַׁבָּת, הָכִי נָמֵי דְּלָא קָנֵי? אֶלָּא מַאי דַּעֲבַד – עֲבַד, וְקָנֵי, הָכָא נָמֵי מַאי דַּעֲבַד – עֲבַד, וּקְנִי.
19 אֶלָּא בְּמִקָּח וּמִמְכָּר עָסְקִינַן, דַּאֲמַר לֵיהּ: קְנֵי כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם קוֹנִין.
20 וְאִי רְשׁוּת הָרַבִּים הוּא – קָנֵי, וְאִי אָדָם חָשׁוּב הוּא – קָנֵי, וְאִי אִשָּׁה הִיא – קָנְיָא, וְאִי אִינִישׁ זִילָא הוּא – קָנֵי.
21 בָּעֵי רַבִּי אֶלְעָזָר: הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ ״מְשׁוֹךְ בְּהֵמָה זוֹ לִקְנוֹת כֵּלִים שֶׁעָלֶיהָ״, מַהוּ?
22 לִקְנוֹת: מִי אֲמַר לֵיהּ קְנֵי! אֶלָּא: ״מְשׁוֹךְ בְּהֵמָה זוֹ וּקְנֵי כֵּלִים שֶׁעָלֶיהָ״, מַהוּ? מִי מַהְנְיָא מְשִׁיכָה דִּבְהֵמָה לְאַקְנוֹיֵי כֵּלִים, אוֹ לָא?
23 אָמַר רָבָא: אִי אֲמַר לֵיהּ קְנֵי בְּהֵמָה וּקְנֵי כֵּלִים – מִי קָנֵי כֵּלִים? חָצֵר מְהַלֶּכֶת הִיא, וְחָצֵר מְהַלֶּכֶת לֹא קָנָה.
24 וְכִי תֵּימָא כְּשֶׁעָמְדָה, וְהָא כֹּל שֶׁאִילּוּ מְהַלֵּךְ לֹא קָנָה – עוֹמֵד וְיוֹשֵׁב לֹא קָנָה!
25 וְהִלְכְתָא בִּכְפוּתָהּ.
26 אֲמַרוּ לֵיהּ רַב פָּפָּא וְרַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא: אֶלָּא מֵעַתָּה, הָיָה מְהַלֵּךְ בִּסְפִינָה, וְקָפְצוּ דָּגִים וְנָפְלוּ לְתוֹךְ הַסְּפִינָה, הָכִי נָמֵי דְּחָצֵר מְהַלֶּכֶת הִיא וְלָא קָנֵי?! אֲמַר לֵיהּ: סְפִינָה מֵינָח נָיְיחָא, וּמַיָּא הוּא דְּקָא מַמְטוּ לַהּ.
27 אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: אֶלָּא מֵעַתָּה הָיְתָה מְהַלֶּכֶת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְזָרַק לָהּ גֵּט לְתוֹךְ חֵיקָהּ אוֹ לְתוֹךְ קַלְתָּהּ, הָכָא נָמֵי דְּלָא מִגָּרְשָׁה?! אֲמַר לֵיהּ: קַלְתָּהּ מֵינָח נָיְיחָא, וְאִיהִי דְּקָא מְסַגְּיָא מִתּוּתַהּ.
28 מַתְנִי׳ הָיָה רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה וְרָאָה אֶת הַמְּצִיאָה וְאָמַר לַחֲבֵירוֹ ״תְּנָהּ לִי״. נְטָלָהּ וְאָמַר: ״אֲנִי זָכִיתִי בָּהּ״ – זָכָה בָּהּ. אִם מִשֶּׁנְּתָנָהּ לוֹ, אָמַר: ״אֲנִי זָכִיתִי בָּהּ תְּחִלָּה״ – לֹא אָמַר כְּלוּם.
29 גְּמָ׳ תְּנַן הָתָם: מִי שֶׁלִּיקֵּט אֶת הַפֵּאָה, וְאָמַר: ״הֲרֵי זוֹ לִפְלוֹנִי עָנִי״, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: זָכָה לוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִתְּנֶנָּה לֶעָנִי הַנִּמְצָא רִאשׁוֹן.
30 אָמַר עוּלָּא אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַחְלוֹקֶת מֵעָשִׁיר לְעָנִי,
31 דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר: מִגּוֹ דְּאִי בָּעֵי מַפְקַר נִכְסֵיהּ וְהָוֵי עָנִי וַחֲזֵי לֵיהּ – הַשְׁתָּא נָמֵי חֲזֵי לֵיהּ. וּמִגּוֹ דְּזָכֵי לְנַפְשֵׁיהּ, זָכֵי נָמֵי לְחַבְרֵיהּ. וְרַבָּנַן סָבְרִי חַד מִגּוֹ אָמְרִינַן, תְּרֵי מִגּוֹ לָא אָמְרִינַן.
32 אֲבָל מֵעָנִי לְעָנִי, דִּבְרֵי הַכֹּל זָכָה לוֹ – דְּמִגּוֹ דְּזָכֵי לְנַפְשֵׁיהּ זָכֵי נָמֵי לְחַבְרֵיהּ.
33 אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן לְעוּלָּא: וְלֵימָא מָר, מֵעָנִי לְעָנִי מַחְלוֹקֶת, דְּהָא מְצִיאָה הַכֹּל עֲנִיִּים אֶצְלָהּ, וּתְנַן: הָיָה רוֹכֵב עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה וְרָאָה אֶת הַמְּצִיאָה וְאָמַר לַחֲבֵירוֹ ״תְּנָהּ לִי״, נְטָלָהּ וְאָמַר ״אֲנִי זָכִיתִי בָּהּ״ – זָכָה בָּהּ.
34 אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא: מֵעָנִי לְעָנִי מַחְלוֹקֶת,
פירוש הגהות מאלפס ישן על בבא מציעא ט׳
1 נ"ב פי' קא הדר מינה בתשובה וקאמר דהלכתא כוותיה כך הוא חבור הפשוט:
2 נ"ב ההוא גברא דמשכן פרדיסא לחברי' אכלה ג' שנין א"ל אי מזבנת לה נהלי מוטב ואי לא כבישנא לה לשטר משכנתא ואמינא לקוחה היא בידי אזל קם אקניה לבנו הקטן והדר זבנה ניהלי'. זבינא ודאי לא הוי זביני זוזי כמלוה בשטר דמו וגובה ממשעבדי א"ד כמלוה ע"פ דמו וגובה מבני חורין אמר ליה אביי ולאו הא דר"א דאמר מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו וגובה מנכסים משועבדים אמר רבא מי דמי התם ניתן להכתב הכא לא ניתן להכתב:
3 נ"ב פירוש הא דאינו גובה ממשועבדין מפני תיקון העולם:
4 נ"ב לוקחה מבעלים הראשוני'. רש"י:
5 נ"ב פי' דהא כתב לבנו הקטן במתנה כדי להבריח מזה:
6 נ"ב לוקח זה כשיוציאנו נגזל זה מידו ויקראנו:
7 נ"ב הוא:
8 נ"ב שייך לגמ':
9 נ"ב ע"כ:
10 נ"ב אמר רבא תהא במאמינו בההיא הנאה דלא קאמר לי' מידי וקא סמך עליו טרח ומייתי לי' גמר ומקני ליה:
11 נ"ב וקשה לפי דברי הרי"ף שמביא הנ"י לעיל דאף בשטר הקנאה צריך שיגיע הכתב לידו א"כ ניחוש הכא שמא לא הגיע השטר לידו ואפשר דאה"נ דס"ל להרי"ף דלא יחזיר מטעם זה אך רצה לדחות שדברי שמואל בכללן דחיישינן לפרעון ונ"מ דאפילו למאן דס"ל בשטר הקנאה אין צריך להגיע לידו אפ"ה לא יחזיר מטעם דחיישינן לפרעון כר"י אך קשה לפי' הרי"ף דשמואל עצמו מ"ט אמר הא שיעבד נפשיה דלמא לא הגיע לידו דלא מצינו שמחולקים האמוראים אם צריך להגיע לידו שטר הקנאה או לא צריך אלא שהגאונים הם מחולקים בזה:
12 נ"ב בגמ' דאם איתא דפרעי' מקרע הוי קרע לי':
13 נ"ב ובההיא תנן יחזיר:
14 נ"ב לזבוני:
15 נ"ב ג':